כלי נגינה מקראיים

כתבו: איתי שמר ואניטה מאירוב

בהנחיית המורה תקוה סילברמן

 

 

באתר זה נציג מבחר של כלי נגינה מתקופת המקרא.

נביא ממצאים, ותמונות ונצרף להם קטעי מידע.

נצטט מהתנ"ך פסוקים המזכירים את כלי הנגינה בהם נעסוק.

 

נעסוק בנושאים:

 

1.                נגינה בארץ ישראל העתיקה

2.                סוגי כלי נגינה:

א.    כלי הקשה

     שקשקות, פעמונים, מצילתיים, תופים

ב.    כלי פריטה

     כינור, נבל

ג.     כלי נשיפה

    חלילים, שופרות, חצוצרות

 

 

נגינה בארץ ישראל העתיקה

 

 

בדורות האחרונים בשל גילויים ארכיאולוגים חשובים לומדים החוקרים רבות על המוסיקה העתיקה וכלי הנגינה העתיקים. בחפירות ארכיאולוגיות נמצאו שרידים של כלי נגינה וכן תיאורים וציורים המופיעים בפסיפסים, במטבעות, בחריתות בשן ובתבליטים על נרות חרס. מהם אנו למדים על החומרים מהם הכינו את הכלים :

 מתכת - חרס - עצם - עץ - עור

 בעזרת הממצאים אנחנו יכולים ללמוד גם על צורתם של כלים שהיו עשויים מחומרים כמו עץ או עור (שלא נשתמרו), על המיתרים שהיו בהם ולעיתים גם על אופן ההחזקה והנגינה בכלי.

ניתן לחלק את כלי הנגינה העתיקים לשלושה סוגים עיקריים:

כלי הקשה

כלי נשיפה

כלי פריטה

             

                                                                   כינורות, תוף מצילתיים, מנענעים                                        חליל, תוף (פיניקי)

                                                                   (תבליט אשורי, מאה 7 לפה"ס) 

 

כלי הקשה

שקשקות, פעמונים, מצלתיים ותופים

 

שקשקות

 

השקשקות  הן מכלי הצליל הפרימיטיביים ביותר. השקשקות נמצאו בכמויות רבות החל מהתקופה הכנענית ,הן נמצאו  גם בבתים וגם במקדשים,בכול רחבי הארץ.הצורות האופייניות לשקשקות הן:

א.סלילית בעלת שקערורית ללפיתה באמצע,

ב.בעלת לולאה לתליה

ג.בעלת ידית דמוית כד

ד.מעוטרת בעיטור מעולם החי

            

 

פעמונים

מופיעים מתקופת הברזל ואילך, ובמקביל מתמעטות השקשקות.

הפעמונים עשויים ממתכות שונות והם מצויים בגדלים שונים. הפעמון משמש בתפקידים אחדים,חילוניים ופולחניים,עד לתקופת המשנה. בתנ"ך נזכר הפעמון כאביזר פולחני, וכחלק מבגדי הכהן הגדול: "פעמון זהב ורימון, על שולי המעיל סביב... ונשמע קולו בבואו אל הקודש לפני ה' ובצאתו,ולא ימות" (שמות כ"ח, ל"ד עד ל"ה).

פעמונים פשוטים היו נוהגים לקשור לצוואריהם של הצאן והבקר.

 
מצלתיים

 

המצילתיים הם זוג של צלחות שטוחות.  הן מוקשות זו בזו בצורה אופקית או אנכית. המצלתיים עשויים נחושת ,ככתוב בתנ"ך: "במצלתיים נחושת להשמיע" (דברי הימים א' ט"ו,י"ט).

בחפירות ארכיאולוגיות בארץ גילו זוגות מצלתיים בגדלים שונים,שקוטרם נע בין שלושה לעשרה ס"מ. מצלתיים נמצאו,גם בחצור,במגידו,באכזיב,בשקמונה, בבית שמש,בשכם ועוד.

המצלתיים שנמצאו בארץ ישראל נשמרו יפה , אך החמצון שפגע במתכת פוגע בצליל כמו שהיה בקדמותו.

בתיאור חנוכת מקדש שלמה מוזכרים המצלתיים בין כלי הנגינה של הלוויים המשוררים: "והלוויים  משוררים...במצלתיים ובנבלים וכינורות"(דברי הימים ב' ה',יב').

כאשר חודשה עבודת היכל ה' בימי עזרא,שוב מוזכרים המצלתיים: "ויסדו הבונים את היכל ה', ויעמידו הכהנים מלובשים וחצוצרות והלוויים בני אסף במצלתיים להלל את ה' ע"י דוד מלך ישראל" (עזרא ג',י). מובן מכאן,שחודשה המסורת המוסיקלית שהתחילה עוד מתקופת דוד המלך,שהיה יודע לנגן בעצמו.

במשפחת המצלתיים יש כלים נוספים,ששמותיהם נגזרו מאותו שורש,בניהם צלצלים. אלה השמיעו את קולם בחגיגה שנערכה כשהאלה דוד את ארון הברית לירושלים: "ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' בכל עצי ברושים בכינורות

ובנבלים ובתופים ובמנענעים ובצלצלים" (שמואל ב' ו',ה). ומשורר התהילים שר: "הללוהו בצלצלי שמע,הללוהו בצלצלי תרועה" (תהילים ק"נ,ה). בתלמוד,ברשימת הממונים שהיו בבית המקדש נזכר "בן ארזא על הצלצל" (שקלים ה').

        

 

 

תופים

                                                                                                                        

התוף עשוי ממסגרת עץ עגולה,שעליה מתוח עור. הוא מתואר בצלמיות שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות באכזיב, בשקמונה. במצריים היה מקובל תוף מלבני  ואצל הבבלים והפרסים-גם תוף מרובע. התוף מוזכר במקורות בקשר לשירה ולמחול. בעיקרו הוא כלי עממי מקצבי.

"ותיקח מרים הנביאה אחות אהרון את התוף בידה, ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות" (שמות ט"ו,כ).

בת יפתח יצאה לקראת אביה, השב מהמלחמה בבני עמון,"בתופים ובמחולות".

הזכרנו כבר את התוף בין כלי הנגינה שהיו בידי הנביאים שפגש שאול.

בתהילים מתואר שילוב של נגינה ושירה בתהלוכה של בני ישראל בבית המקדש: "קידמו שרים אחר נוגנים, בתוף עלמות תופפות"(תהילים ס"ח,כו).

ובמקום אחר: "סעו זימרה ותנו תוף,כינור נעים אם נבל" (תהילים פ"א,ג).

  נגינה בתף, אכזיב, מאה 6 לפה"ס

    

 

 

 

 כלי נשיפה   

 

חלילים

 

החליל מוזכר בתנך, במשנה ובתלמוד בעיקר ככלי עממי, המתלווה  לזמרה ולנגינה בשמחה – למשל שמחת בית השואבה, או העלייה לרגל בחג השבועות. אבל גם בהקשר לאבל ולהלווית המת.

החליל מוזכר בתנ"ך פחות מהחצוצרה והשופר.

החלילים נעשו לרב מקנה המצוי בידי האיכר והרועה. הם מופיעים בשני דגמים: חליל בעל פיה שבה הותקנה לשונית אחת, וחליל בעל פיה דו לשונית בדומה לאבוב .

במשנה נזכרים חלילים ממתכת ומעצם. במצרים מצאו חלילים מקנה ובבל גם ממתכת,מזהב ומכסף.

בחפירות בארץ מצאו משרוקיות וחלילים מעצמות ציפורים ובעלי-חיים שונים.

בתנ"ך הוזכר את נגינת החלילים בידי הנביאים שפגש שאול.

בהכתרת שלמה נאמר: "והעם מחלילים בחלילים" (מלכים א' א',מ ).

ישעיהו אומר לעם: "והיה כינור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם, ואת פועל ה' לא יביטו..." (ישעיהו ה',יב).

תאור המשנה של הבאת הביכורים לבית המקדש בימי בית שני נאמר: "החליל מכה לפניהם,עד שמגיעין לה הבית" (ביכורים ג',ד ).

כנראה זו היתה מסורת מימי בית ראשון,כדברי ישעיהו: "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג,ושמחת לבב כהולך בחליל,לבוא בהר ה' אל צור ישראל" (ישעיהו ל',כט).

החליל מוזכר במשנה ככלי נגינה המשמש בבית המקדש: " אין פוחתין משני חלילין ולא מוסיפין על שנים עשר. ובשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח" (ערכין ב',ג).

           

 

 

שופרות

 

השופר,עשוי לפי המסורת הישראלית העתיקה מקרן של איל או של יעל, הוא נמנה עם הכלים הטבעיים והקדומים ביותר.

למעשה, השופר הוא כלי המשמש להשמעת קול ולא נגינה. אפשר להפיק ממנו צלילים מעטים בלבד. 

אצל שום עם לא היה לשופר מעמד כה חשוב כמו אצל עם ישראל. בשל כך הפך לסמל מקובל המופיע לעיתים קרובות לצד מנורת המקדש, בקישוטי בתי כנסת, בפסיפסים, על מנורות חרס ואפילו על מכסים של ארונות מתים.

השופר בישראל הוא כלי רב תפקודי ורב משמעותי,הוא משמש לעברת מסרים כמו בעתות שלום, בעתות מלחמה, במעמדים מלכותיים, בעבודת הקודש, בימי חול ובימי חג ומועד. תרועת השופר מילאה תפקיד מלחמתי-מאגי בזמן כיבוש יריחו: "ושבעה כהנים ישאו שבעה שופרות היובלים לפני הארון וביום השביעי תסבו את העיר שבע פעמים והכהנים יתקעו בשופרות" (יהושע ו',ג'),ומלחמת גדעון במדיינים: "ותקעתי בשופר אנכי וכל אשר אתי ותקעתם בשופרות…" (שופטים ז',יח'),"…ויתקעו בשופרות ונפוץ הכדים אשר בידם" (שופטים ז',יט'),"ויתקעו שלשת הראשים בשופרות…וביד ימינם השופרות לתקוע ויקראו חרב ליהוה ולגדעון" (שופטים ז',כ').

התלמוד מתאר על סוגי השופרות השונים שהיו בבית המקדש למשל בראש השנה נהגו לתקוע בשופר העשוי מקרן של איל שפייתו מצופה זהב ואילו ביום הכיפורים נהגו לתקוע בשופר העשוי מקרן של איל שפייתו מצופה כסף.

עד היום נשמרו שלוש נוסחאות של השופר: תקיעה-קול ארוך וסיום מקוטע,שברים-החלפה מהירה בין הטון היסודי וצליל עלי ותרועה-קול מקוטע.

    

חצוצרות

 

החצוצרות שימשו כמו השופר לעתות שלום ועתות מלחמה והיו בשימוש מתמיד אצל הכהנים אך בשונה מן השופר החצוצרות השמיעו צלילים מתכתיים וניתן היה לגוון בהן את האותות לפי יעדיהן.

גם בהכתרת מלכים נהגו הכהנים לתקוע בחצוצרות,כמסופר על הכתרת יואש בן אחזיה: "…ותרא והנה המלך עומד על העמוד כמשפט ,והשרים והחצוצרות אל המלך, וכל עם הארץ שמח ותוקע בחצוצרות" (מלכים ב' יא',יג'-יד').

החצוצרות שימשו גם בטקסי חנוכת בתים וחומות ככתוב: "ותעמודנה שתי התודות בבית האלוהים,ואני וחצי הסגנים עמי. והכהנים ...בחצוצרות"  (נחמיה יב',מ-מא').

מאז ימי עזרא ונחמיה, שחידשו את עבודות הקודש, החצוצרות חזרו למלא תפקיד חשוב בבית המקדש, לבדן ועם השופרות.

אולם שלו כמו שופר שחזה לתיעוד נרחב בפסיפסים, בתבליטים וכדומה, לחצוצרות המקדש נותר עד כה תיעוד אחד בלבד-בתבליט המפורסם בשער טיטוס שברומא.

על פי תבליט זה שוחזרו במוזיאון למוסיקה בחיפה שתי חצוצרות כסף, המוצגות בתערוכה.

חצוצרות אלה שונות משתי החצוצרות המוטבעות במטבעות בר כוכבא, שהן קצרות ועבות כחצוצרות צבאיות.

כלי פריטה

כינורות ונבלים

כלי המיתרים הנזכרים במקרא הם הכינור והנבל.

הכינור

בממצאים ארכיאולוגיים מצויות דמויות של מנגנים בכינור:

בציור שנמצא בקבר בני חסן במצרים (מן המאה ה-19 לפני הספירה),על לוחית שנהב ממגידו (המאה ה-12 לפני הספירה),צלמית של מנגן בכינור נמצאה באשדוד (המאות ה-7-8 לפני הספירה) ועל מטבעות בר כוכבא מופיע כינור בעל שלושה מיתרים,וכן בממצאים נוספים.

הכינור המקראי היה כלי פריטה,ולא כלי קשת.

הקשת לא היתה בשימוש בכל תקופת העולם העתיק.

הכינור העברי העתיק הוא בעל תיבת תהודה ושתי זרועות,מחוברות ע"י עול-שממנו נמתחים המיתרים אל תיבת התהודה.

מיתרי הכינור הותקנו ממעי כבשים והכלי אינו מעוטר,כנהוג אצל עמים אחרים,בראשי חיות וציפורים.

במקרא נחשב הכינור לכלי קדום.

על יובל בנו של למך,נאמר: "היה אבי כל תופס כינור ועוגב" (בראשית ד',כא').


הנבל

הדעה המקובלת ביותר היא שכלי המיתרים הטבוע במטבעות בר כוכבא הוא בעל תיבת תהודה גדולה ומעוגלת,זרועות עשויות מקרניים,מאחז מיתרים בולט על תיבת התהודה ושישה מיתרים-הוא הנבל המקראי.

כמו הכינור מיתריו של הנבל עשויים ממעי כבשים.

המשנה,המדברת על כלי הנגינה במקדש,אומרת: "אין פוחתין מתשעה כינורות ומוסיפין עד לעולם" (ערכין ב',ה'),ו"אין פוחתין משני נבלין,ולא מוסיפין עד לעולם" (ערכין ב',ג').

צלילי הכינור היו עדינים מצלילי הנבל,ועל כן היו חייבים לאזן את עוצמת קולותיהם.

הנבל מופיע כמעט תמיד אם הכינור אך הוא נזכר גם בנגינה עם מצלתיים וכלים אחרים,כנאמר בתהילים: "שאו זמרה ותנו תוף כינור נעים אם נבל" (מזמור פ"א,ג').

הכתבים ההיסטוריים והממצאים הארכיאולוגיים מעידים שבין כל עמי העולם העתיק התבלט עם ישראל בעושר הרבגוני של יצירתיות רוחנית במיוחד בתחומי הספרות והמוזיקה.

             

 

 

אנציקלופדיות

האנציקלופדיה המקראית

לקסיקון מקראי

 אנציקלופדיה של המקרא ובית II

אנציקלופדיה של התנ"ך

    ספרים

"והכנעני אז בארץ" , מוזיאון ארץ ישראלעירית     ציפר

 

אתרי אינטרנט

http://www.bibleinterp.com/articles/Music.htm 

http://www.harpofdavid.com/ 

http://www.uh.edu/engines/epi137.htm 

http://www.laudemont.org/a-mawitb.htm

http://www.kingdavidsharp.com/pages/instruments.htm

http://www.bibarch.com/music/Music%20and%20the%20Bible.htm 

http://www.exoticmalls.com/christian/instruments.html#Harps www.harpofdavid.com/

http://www.bibarch.com/Music/Music%20and%20the%20Bible.htm

http://ourworld.compuserve.com/homepages/kadima/bibinst.htm

http://www.bu.edu/anep/LB.html#LBPottery