סינדרלה

 

פעם אחת הייתה נערה יפה וטובת לב, שאימא שלה מתה, ואבא שלה התחתן עם אישה אחרת. לאישה הזאת, האם החורגת, היו שתי בנות רעות ומכוערות. האם ובנותיה התפנקו בבגדים יפים, במאכלים טעימים ובחיים נוחים, ואילו הנערה היפה נאלצה לעשות את כל עבודות הבית. על כן קראו לה "סינדרלה" -  כלומר, לכלוכית.

סינדרלה המסכנה הייתה בודדה ועצובה מאוד. החברים היחידים שלה היו היונים והציפורים, שנכנסו לבקר אותה דרך חלון המטבח. היא הייתה נותנת להם גרגירים וזרעונים, והם צייצו אליה בתודה וזימרו לה שירים עליזים.

באותה ממלכה היה נסיך צעיר ויפה תואר. הנסיך החליט לערוך בארמון נשף מפואר, ולהזמין אליו את כל הנערות בממלכה. הנערה שתמצא חן בעיני הנסיך  תהיה אשתו.

 האחיות החורגות התרגשו מאוד, והכינו לעצמן שמלות יפות ותכשיטים. גם סינדרלה רצתה לבוא, אבל הן לעגו לה: "ומה תלבשי? את הסמרטוטים הישנים שלך?"

סינדרלה פרצה בבכי ורצה החוצה, אל העץ שבחצר, לשם הלכה תמיד כשהיה לה רע. הציפורים שמעו את בכיה, עפו אליה וניסו לנחם אותה בציוצים.

והנה הגיע היום הגדול. האם והאחיות התרוצצו בכל הבית וצעקו: "סינדרלה, הביאי לי את השמלה היפה שלי!" "סינדרלה, תני לי מיד את נעלי הנשף שלי!"

"סינדרלה, בואי וסרקי אותי!"

כשהאם ובנותיה היו מוכנות לצאת, שפכו על הרצפה ערמה של אפונים טובים ומקולקלים, ואמרו לסינדרלה: "ועכשיו, כדי שלא יהיה לך משעמם, אספי את כל האפונים הטובים לקערה, ואת המקולקלים זרקי לפח. עשי זאת היטב, אחרת אוי ואבוי לך!"

ישבה סינדרלה במטבח ובכתה בכי מר. אבל הציפורים התעופפו פנימה, דרך החלון, ומיד התחילו ללקט במקורן את גרגירי האפונים, אחד לאחד: את הטובים לקערה, ואת המקולקלים לפח.

פתאום זרח אור גדול בחדר, ומול סינדרלה הופיעה פיה קטנה וחמודה, ובידה שרביט קסמים. "הזדרזי, יקירתי," אמרה לה הפיה, "את מאחרת לנשף."

"אני?" התפלאה סינדרלה. "אבל... איך אגיע לשם? וגם אין לי בכלל מה ללבוש!"

"צאי החוצה, אל העץ שלך", חיכה הפיה.

מיהרה סינדרלה לחצר וראתה על העץ יונה, ובמקורה שמלת זהב הכי יפה בעולם! וגם נעלי זהב קטנות היו שם, ושרשרת פנינים.

מרכבה מפוארת, רתומה לשני סוסים לבנים, חכתה לה ליד השער.

 מהרי, חביבתי," אמרה הפיה, "אבל זכרי: עליך לשוב הביתה לפני חצות הלילה. בשתים עשרה בלילה בדיוק יעלם הקסם! אל תשכחי!"

דהרו הסוסים הלבנים כחץ מקשת, עד שעצרו מול שערי הארמון. סינדרלה ירדה מן המרכבה וכל האורחים בנשף עצרו את נשימתם. יפהפייה שכזאת אף אחד עוד לא ראה!

"מי זאת? מיהי היפהפייה המקסימה הזאת?" שאלו האנשים זה את זה. אפילו האם החורגת ובנותיה המכוערות לא הכירו את סינדרלה, כשעברה לידן בבגדיה המפוארים.

אבל הנסיך היה מוקסם יותר מכולם. הוא ניגש ישר אליה, הרכין את ראשו בנימוס והזמין אותה לרקוד אתו. ומאותו הרגע, שוב לא רצה לרקוד עם אף אחת אחרת.  הוא ידע: הנערה הנפלאה הזאת חיבת להיות אשתו.

 

כך רקדו ורקדו כל הערב. סינדרלה הייתה מאושרת יותר מאי פעם. זה היה ממש כמו חלום...

אבל לפתע צלצל השעון שנים עשר צלצולים. אוי ואבוי, היגיעה שעת חצות! הקסם עומד להעלם בכל רגע ואתו השמלה, הנעליים, הפנינים, המרכבה! עליה לברוח מכאן ולמהר הביתה.

סינדרלה המבוהלת ירדה בריצה במדרגות. הנסיך רץ אחריה וקרא: "חכי! לאן את הולכת?" אמרי לי לפחות מה שמך!"

אבל לסינדרלה לא היה זמן להסברים. היא רצה בכל כוחה ונעלמה בחושך.

חזר הנסיך לארמון, והנה, על המדרגות, ראה נעל אחת מנעלי הזהב:

"הנעל הזאת מתאימה רק לנערה אחת. לא אנוח ולא אשקוט עד שאמצא אותה!"

דהר הנסיך על סוסו האציל, ובידו נעל הזהב. כך עבר מעיר לעיר, מכפר לכפר, מבית לבית. בכל מקום חיפש את הנערה, שנעל הזהב תתאים לרגלה. אבל הנעל לא התאימה לאף אחת.

כשהגיע לביתה של סינדרלה, התאמצו האחיות למדוד את הנעל, אבל רגליהן היו גסות ומגושמות. לסינדרלה לא הרשו לצאת מן המטבח, אבל הנסיך ראה אותה והניח לפניה את הנעל. וכמובן , הנעל התאימה לה  ב ד י ו ק !

"סוף סוף מצאתי אותך!" קרא הנסיך בשמחה. "את תהיי אשתי, הנסיכה."

ומיד ציוה על המשרתים להביא לסינדרלה בגדי מלכות. האם החורגת ובנותיה המכוערות רתחו מרב כעס.

אחר כך הוביל הנסיך את סינדרלה אל סוסו הלבן ולקח אותה אל הארמון.

נשף החתונה היה שמח ועליז, ונמשך שלושה ימים ושלושה לילות.

ומאותו יום חיו הנסיך וסינדרלה באושר ועושר, עד היום הזה.